אומרים שבאזור הכפרי שמסביב לאשקלון, יש ישוב בו השפה הערבית שולטת. יודעי דבר משבחים את המאכלים הביתיים שבו, את אחוות התושבים, את המוסר שלהם, ואת הכנסת האורחים המפוארת שכל אדם זוכה לה, אפילו אם רק עבר ליד הכפר, כבר תופסים אותו ומזמינים אותו לסעוד וגם לרווח. אנשי הכפר טובים גם אל חיות המשק, ואל האדמה. נחלתם מניבה פרי וירק גם בשנות הבצורת הקשות ביותר, והעדרים שלהם זוכים לחיים ארוכים, ולשפע, ואף סכין לא מורמת כלפי אף יצור חי.

סביב אותו כפר ציורי (שנמצא במרחק הליכה שווה בין הים לבין נאות מדבר רבים) נבנתה מדינת היהודים, והיהודים, כבעלי המדינה, ההון והממון, באו, ודרשו את המעשר שלהם. אנשי הכפר, שנודעו בתמימותם ונעימותם, נאותו לשלם, שוב ושוב, בחיטה, בחיה, בזהב, ולבסוף אפילו בדם. עד שהגיע היום הגורלי.

תושבי מדינת היהודים הם אנשים לא נעימים, וכך יאמר כל ילד, בכל מקום בעולם. יש המציירים אותם עם קרניים, ויש המדמים אותם עם טלפיים. יש המשייכים להם אף של חזיר ושקים של זהב, ויש שמספרים שיהודים גנבו להם כיור, אסלה, שטיח, ברז, טלוויזיה, ממיר, סכו"ם, פחיות שתיה, בקבוקונים מהמיניבר, ועוד.

טוב, אני מוותר, אין לי כח לאלגוריות, במיוחד לא בשבת.

יש יותר מדי התרחשויות לאחרונה, כאילו שמשהו רותח וגולש מהצדדים, מכל הצדדים. אנשים כבר לא מסתדרים אחד עם השני, וזה קורה במימדים ענקיים, כמעט יותר מתמיד (לא רוצה לגמד את השואה). כולם מתנפלים על כולם, כאילו כבר נגמר הכח לסבלנות או סובלנות. כאילו שפתאום כולם צמאים לדם, יותר מתמיד, וזה לא באמת נכון, כי הרי פעם היו מסעות כיבוש כאלה ואחרים, אבל מתחת לפני השטח תמיד הייתה שנאת אחים, צרות עין, סלידה, אלה דברים אנושיים, ככה זה.

השבוע נסעתי באוטבוס, זה לא היה שונה מכל נסיעה אחרת, אני נוסע לעבודה וממנה, בכל יום. הנסיעה הזו הייתה מפחידה במיוחד, כי פתאום חשבתי שבעצם אנחנו כולנו חיות, ברמה אבולוציונית כזו או אחרת, ושאנחנו בעצם עדר מבויית שמדמיין שיש לו מטרה, ושכולנו תקועים בתוך כלוב, יושבים בשלווה מדומה, במטרה להגיע כל אחד ליעד שלו, ומתוך חצי שינה של תחילת או סוף יום, יכולתי לראות אותם בעיניי רוחי, כמו בהזיה של HST, או בעצם כמו בסצינת הסיום בחוות החיות של אורוול, כשהם חוזרים למצב הבסיסי שלהם, חיות בר, יצורים פראיים, צורחים ומתנפלים, מתעוותים ומעיפים ריר, דוחים וטבעיים.

ההתנפלות הזו, היא מה שמפתיע אותי, כי מדובר ברגרסיה, וע"פ ההיגיון הדרוויניסטי וההתקדמות הטכנולוגית אנחנו אמורים לצעוד קדימה ובגאווה יחסית אל תוך עתיד נקי ובריא יותר, כשבעצם כולנו כורעים תחת עומסים נפשיים וכלכליים, דיכוי מכיוונים רבים, וסביבה טבעית שנאנסת באכזריות. שום דבר לא מכין אותנו למה שעתיד לקרות, ועם זאת, הסממנים מובילים בדיוק לשם.

אני תוהה מה חושבים אנשים שנחשפים לדברים כאלה באופן פתאומי, כמו למשל החודש בערוץ 8, כאשר הנושא המרכזי בתוכניות הפיצ'ר הוא קונספירציות. מה קורה כשאדם שלא מודע לכל מיני תרחישים גרועים נחשף אליהם, עד כמה שהם נשמעיים חצי בדויים והזויים (ועם זאת, חלקם בחלט אפשרי ואף אמיתי), איך אדם כזה מגיב, כשחומות האשליה נופלות ורוחצות אותו במי הקרח של האמת.  אני לא מדבר על חצאי אמיתות מבויימות תוצרת הארץ (החשפן, התנין ואשת השר) כשאנשים משחקים תסריט מול מצלמות מוכנות; אני מוכן לקחת את אמיתות האינסטנט של מייקל מור על פני החרא הזה. איך מתחילים לעכל דיכוי גלובאלי, תכתיבי גורל שמגיעים מתאגידים, החלטות ממשלתיות מונעות אינטרס ושוחד, רצח עם שמתרחש במקביל בעשרות מקומות (ואפילו לא זוכה לסיקור), כתות רצחניות (ודתות מבוססות שמבוססות על רמיה), ועוד ועוד.

והנה כמעט ושכחתי לרגע מהמגרש הביתי שלנו. תחשבו רגע, כמה חרא אפשר לדחוף לתוך מדינה כ"כ קטנה? אנחנו סה"כ ישראל, קחו את זה בפרופורציה, יש בעולם ערים רבות ששטחן עולה בקלות על שטח המדינה שלנו. למה בשטח כ"כ קטן יש כ"כ הרבה זוהמה? איך זה שהפשע והשחיתות פה מזוקקים ומושבחים? איך זה שההתעלמות מזכויות האדם פה טהורה ומטופשת כ"כ? איך זה שכ"כ הרבה אנשים נלמים מהסיבות הלא נכונות על פיסת אדמה מדברית? דמיינו לרגע את התרחיש הכי מציאותי שיש: החדשות שאתם רואים הן ספינים על האמת, ורובן אפילו לא מתחילות לשקף את רוע המצב. ועם זאת, שימו לב שהמצב ממילא נוראי ברמות שלא יאמנו. איך זה?

אין לי תרופות קסם. אני לא יכול להמליץ על ירי מדוייק לראשם של פושעים מסוגים שונים. אני לא יכול גם להפנות אצבע מאשימה אחת בלבד, ובכלל לא די בעשר אצבעות, או מאה, או אלף. יש יותר מדי אשמים. ברמה מסויימת גם אני אשם. אני אשם בזה שהלכתי היום לאכול בחומוסיה מגעילה כשיכולתי לעשות משהו חשוב. אבל מצד שני, אני לא רוצה להיות זה שפוקח לאנשים את העיניים בכוח. אני לא ניאו, וכאן זה לא המטריקס. אם אנשים רוצים לעצום עיניים – אני לא מאשים אותם. הלוואי והייתי יכול שלא לראות חלק מהדברים שראיתי, אבל אין דרך חזרה. חייבים להתרכז בעצמנו, סוג של חשבון נפש, רגע לפני שבאים בטענות החוצה. אף אחד לא מושלם, והדרך לתיקון הסביבה מתחילה בניגוב החרא של עצמך.

סיפור דבילי עם מוסר השכל מעורפל הפך פתאום לנאום צדקני, ולא באשמתי. בטח, אלה הרי אתם אשמים, אלה "הם", ששטפו לנו את המוח. אלה כל האנשים שצופים במשחק כדורגל, ואז אתה שומע אותם צועקים "הווואווווו" בתוך סלון שנמצא בבניין אחר. אלה האנשים שעוברים ברחוב אלנבי, ומתעלמים מג'ימי "רגליים", ההומס ההוא, המצורע, זה ששוכב על הרצפה ומראה את הפסוריאזיס שלו (או ההומלס האחר, זה ששוכב מתחת לכספומט ומקלל את מי שלא מביא לו שטרות). אני לא יודע מי אשם, יש יותר מדי אפשרויות. אולי זה בכלל אני.

בקיצור, אני יושב מול המחשב, במזגן, שותה סודה קרה, מתלונן על הא ועל דה. אולי זו דרך לגיטימית להביא עניינים לתשומת הלב הציבורית, במיוחד בקיץ, כשהרחובות חמים מדי בשביל פוליטיקה ודעתנות. ואולי זו בעצם הרוח הישראלית, זו שמנסה להתעלם ולנסות לשרוד עוד יום. אז עוד יום נשרף, ומחר שוב עבודה, ויהיה קשה יותר לעקוב אחרי כל הפשעים, אבל קחו המלצה של סחבק: סמנו לעצמכם כמה מטרות חבריות, ונסו לעקוב אחריהן. אולי אתם תגלו שקל לכם להתחבר למצוקה של ילדי הזרים (או לזעום על העובדה שהמדינה מרגשת במכוון פועלים זרים [וילדיהם - לפעמים אל מוות בטוח] רק בשביל להביא זרים חדשים, שעולים פחות); אולי בעצם תפריע לכם כמות אנשי הציבור שנתפסו בפלילים (רק תארו לעצמכם כמה לא נתפסו עדין). ומה לגבי הזיהום? מתי בפעם האחרונה נסעתם ברכבת באזור חיפה-נהריה? אה, יש גם את המאגר הביומטרי, נשו לחפש למה זה בעצם רע, ואולי תלמדו משהו חדש.

שבוע טוב. באמת.

Read original blog post