זה מה שתולים היום עשירי סן פרנסיסקו על קירות בייתם:
גם אתם יכולים, רק 4600$.
מה שאתם רואים למעלה זה את הקדושה קלוטילדה נטרפת ע"י חזירים.
שמן על קנבס, מלבב.
הצייר הוא ואן ארנו, יליד צ'אטאנוגה טנסי. אבל זה לא ממש משנה לכם הרבה.
דרך: Shooting Gallery SF
פחד (ותיעוב)
כל מה שרואים (כל הגלוי לנו)
אבסולוט וודקה (נקטר של עליה כעוסה)
אינני נושם (מחנק אופף)
אינני נושך (ביס, ביס, ביסלי)
מטוס נופל (איתי מטוס המפורסם)
ישר על האסלה (רפרנס לזה שאיתי מטוס המפורסם היה עושה סמים בשירותים, מסניף מאלסות יעני)
בתופים, במחולות.
השפם הוא גם תוכנית רדיו אקלקטית המציעה מגוון של אלטרנטיבות לאבוקדו הישראלי. התוכנית מביאה מגוון של חומר מוסיקלי מכל העולם וגם חומר מקומי.
עזבו חומר, תחשבו צ'יל מדרום הודו, אפרו-ביט מאפרוביטיה, וג'אז מוינה ואריזונה. בקיצור, אין גבולות.
יש רק שפם. ארוך, שעיר וטראנס-קולטוראלי.
המלצה שלנו, 106FM משדרים ברדיו, אם אתם באיזור ת"א, וגם דרך אתר האינטרנט שלהם (לינק כבר קיבלתם).
התוכנית משודרת בימי שלישי 0:00 עד 2:00.
(ותודה לניר גורלי)
ולסיום: שפם…
נו, ברור שזה קטן כזה, אז תנו קליק וזה יגדל לתמונה גדולה ומצחיקה
סוף שבוע סוער משהו, ועדיין נראה שפיספסתי הרבה יותר ממה שראיתי. אני שוקל למנות את מה שלא ראיתי, ומי שראה שיגיד איך היה:
בכל מקרה, יצא שעדיין ראיתי הרבה דברים, והיה סבבה, אז אני כותב פה, ואני גם כותב כי הסיקור השני לאירועים (שהגיע מהשפם) היה גונזואי מדי אפילו לטעמי (נקודת זכות לשפם).
אני רואה את הסופ"ש בערך ככה: בחמישי פיספסתי מלא דברים טובים, בגלל סיבות גרועות. בשישי הלכתי מוכה באסה להופעה של צ'רלי מגירה, ובדרך פיספסתי גם את קטמין בסלון ברלין. צ'רלי מגירה הפתיע עם חימום גאוני של אדם קומן. וכן, אני אומר גאוני, כאילו גאוני אחושרמוטה, משהו בן זונה, בן זונה אחושרמוטה. מסוג הדברים שגורמים לי לרצות לחזור לעשות מוסיקה, מעורר השראה יעני. בן אדם שמוריד נעליים וקושר מקל תופים לרגל עם גאפא טייפ כדי להכות במצילה שזרוקה על הרצפה, תוך שהוא מנגן על כינור, ואח"כ עושה משהו שזז בין הימים היפים של קפטן ביפהארט לאיפשהו אצל טום וייטס, לא יודע, עמד לי גוש בגרון.
למעלה: אדם קומן בתמונה של פז בופניל
צ'רלי מגירה והמודרן דנס קלאב, זה טוב, זה ממש טוב. לא יכול להסביר כמה זה טוב. טוב, אני אנסה. נגיד שיש מוסיקה, והיא ממש קליטה, וכיפית, והיא איפשהו ברוק, אבל יש בה קצת מהפאנק, וגראז'ים גם, מהסוג היותר מוקדם, כזה שמוצאים באוספים של פבלס, וגם מרגישים וייב טוב, ושואו זורם, ומיקרופון שהולך עם הלוק, ובכלל, כאילו שזה לא מספיק, אז גם בין השירים הכיפיים יש כל מיני הוקים וריפים של גיטרה, לא הרבה, כל כמה שירים, שגורמים לצביטה בלב, ואתה אומר לעצמך שאתה צריך דיסק שיש עליו דברים כאלה, שתוכל לשים באוטו ובמחשב ובבית בכלליות, ולשמוע ולעשן ולשמוע שוב.
התמונה בהשאלה מאתר אינדי
שתי ההופעות הנ"ל התרחשוב בצימר, המקום העיקרי שלי לספיגת תרבות בימים אלה. יוצא שהם הכי נוחים תחבורתית, קהילתית, ומבחינת לוחות זמנים. תמיד יש שם משהו, וזה תמיד טוב.
ואז מגיע יום שבת, שבת המלכה, היא מקור הקדושה, וכו', בטח ראיתם את הדיבור הזה בגרפיטי ושלטים. קיצור אז אני וחבריי מאחרים לבוא לאינדינגב באוזן, אבל מאחרים טוב, ממש לתוך הסאונדצ'ק של ערופי שפתיים. ואני מודה, יצא לי לסקר איזה ערב שהם הופיעו בו, או היו אמורים להופיע בו, לפני שנים, ויצאתי זבל, זרקתי איזה לכלוך, ובסוף זה אפילו לא היה מוצדק, ויצא שטעיתי, ולא ידעתי מה אני שומע ורואה. אבל זה סבבה שדברים כאלה קורים, זה נותן פרספקטיבה. קיצור, אני חזק באלעד זאב, ובסובביו, חזק. אלעד זאב גורם לי להרגיש כאילו אני שוב בן 16, ואני אוהב רוק ישראלי, ואני שומע בחדר דברים שגורמים לי לתהות ולרצות ללכת לחפש עוד. [רגע]
ערופי שפתיים במבנה חלקי יותר, בתפקידים שונים, מפעם, אבל עדיין סבבה, לא יודע למי לתת קרדיט, תגידו אם אתם יודעים
אני לא זוכר מה בדיוק היה שם, נראה לי שאלה היו אנטיביוטיקה, והם סבבה, אבל סבבה כאילו שהם ברחו משנות השמונים. אני זכרתי אותם מכל הספאם במייספייס, והם נשמעו הרבה יותר טוב במציאות. ואני לא אכנס לדיבורי אינדי, כי אני לא יודע. הסולן לבש סוג של חולצת מגן עם קפוצ'ון שעשתה לי פלאשבק לתקופה ש*צונזר* ואני היינו לובשים חליפות מגן מלאות מנייר וסוג דומה להופעות שלנו. אח"כ ראיתי שיש מאחורה משהו שנראה כמו הדפס אופנתי, באסה. ועוד משהו, המתופף של אנטיביוטקה פשוט אדיר.
בתמונה ניתן לראות נקודות התקפה של אנטיביוטיקה על בקטריות
PITS זה חומר שעושים עליו אגדות אורבניות (כמו איתי מטוס המפורסם). מנעד ממש רחב של כישרון ציורי. לא יודע איך לתאר את זה בלי פלצנות. אני בטוח שכל מי שטרח לקרוא עד לשורה הזאת פה (מסומן בX) יודע מה זה, או לפחות יכול ללכת לחפש במייספייס. אבל לא יודע, נו, קשה לי לדבר פה על המקלדת. זה טוב. כשזה כבד זה טוב, כשזה חלש זה טוב, כשזה שקט זה טוב, כשזה רועש זה טוב.
ע"י מיכל שני
מורפלקסיס היה מעניין כזה, הרגשתי את עצמי מתעניין. אבל אז גם הרגשתי שאני לא מרגיש טוב פיזית, והלכתי החוצה לנשום אוויר, ומשם איכשהו כבר יצאתי להרפתקאה חדשה.
מורפלקסיס מתוך הפליקר של Hiss רקורדס
כן, נכון. הכותרת הזו לא ממש ברורה. אבל גם מה שהלך אתמול באוזן השלישית בין ההופעה של ערופי השפתיים להופעה של פיץ, במסגרת "פוסט אינדי-נגב", היה מעט לא ברור.
צריך להודות פה לאוזן השלישית שהפיקו ערב מצויין והביאו אחלה להקות, שנשמעו ממש טוב… אבל הסולן של אנטיביוטיקה, משום מה, הרגיש צורך לחלוק את תחושת הקיפוח שלו עם הקהל.
הוידאו הנ"ל, דרך אגב, הוא אחד המערכונים היותר ידועים של דנה קרבי, שעקרו: אנשים שכותבים מוסיקה (למשל אינדי) שלפעמים היה מוטב לו היו שומרים אותה לעצמם ופשוט נפגשים עם פסיכולוג.
אז כן, אינדי זה בועה, מה לעשות, אחרת היה לכם כסף. אבל אולי, ואני רק מעלה פה סברה לא מבוססת, אבל רק אולי, יכול להיות שזה לטובתנו? אולי זה מונע מאומנים לעשות מוזיקה ממש גרועה? בכל מקרה, חברי צוות שפם-קרו היו שם ונהנו. אז אם אתם מרגישים שהמוסיקה שמוגשת לכם בגלגל"צ נשמעת כמו אבוקדו מעופש ושחור, ובעיקר אם אתם גרים באיזור המרכז, שווה להתעניין טיפה באינדי שמסתובב בתל אביב וסביבה.
והבאנו כמה לינקים כדי לצודד בפוסט הזה.
ואם כבר דברנו על אינדי, ביום שישי היה עוד ערב פתוח באוזן השלישית, ערב מחווה לפרנק זאפה. בין השאר היתה שם להקת קרוסלה, שעשו לנו הרבה חם בלב ורע בעצמות השמע.
ותמר, כולנו יודעים ששכחת את הקראי בייבי שלך מכובה, ואנחנו רוצים פיצוי!
להקליק כדי להגדיל
הארכיון הגרמני הפדרלי הסכים לתרום 100,000 תמונות לויקיפדיה, תחת הגרסא הגרמנית לחוק הקריאייטיב קומונס (CCASAL). התמונות מכסות את השנים מ1860 עד עכשיו. זו תרומת התמונות הגדולה ביותר שניתנה לויקיפדיה אי-פעם, וייתכן שגם הגדולה בהיסטוריה של התרבות החופשית. מסתבר שהפעולה הינה חלק מפרוייקט שבסופו יינתנו 11 מיליון תמונות לשימוש ציבורי.
קליקידי קליק קליק להגדלה
מגזין טיים האינטרנטי מציג גלריית תמונות המגוללות חלקיק זעיר מסיפורה העצוב של העיר דטרויט, אשר דועכת (עם ובלי קשר למפלה הכלכלית שגוררת איתה מטה את חברות הרכב), ואיתה מבניה המפוארים (ואני מכניס בחופשיות לקטגוריה זו גם חללים תעשייתיים).
הרשו לי לעשות אוף-טופיק קטן לפני התמונות, ולציין שגם בישראל יש מגמה די דומה, של זניחת הישן, ולרוב גם השמדתו, יד ביד עם נטישת מבנים שעדיין טובים לשימוש (כל מזניח וסיבותיו כמובן). יש בלוג ישראלי נהדר שעוסק בתחום, ומתעד מבנים נכחדים מדהימים ונדירים, רגע לפני שמישהו מביא להם את הכאפה האחרונה. אתייחס אליו באופן חגיגי בהזדמנות אחרת.
טעימות מתוך הגלריה:
קליק קליק קליק
