לדעתי אחת הבעיות המרכזיות (גלובלית, לא רק בארץ) היא ששכבות חזקות לעיתים שוכחות ששכבות חלשות קיימות. קל נורא לשבת על יאכטה ולאכול קוויאר שיושב בתוך ג'קוזי ממולא שמפניה. כשחיים את החיים ככה אפשר לדמיין שזה מה שכולם עושים, שלכולם יש מטוס פרטי, ים של נדל"ן, ואולי אפילו יגוארים מלוא החופן.
אנשים שבדים מיליונים ומיליארדים אמורים (לא חייבים, אבל באמת, אנושיות היא לא דבר גס) להשקיע בפרוייקטים שעוזרים לאוכלוסיות, שמספקים מקומות עבודה, שתורמים, ואם הם אנשים חכמים (הרי יש כאלה שלא נולדו עם הכסף) הם ימצאו דרך להפוך אושר של אחרים לרווח, ככה כולם יהיו מאושרים בסופו של דבר.

אפשר לנסות להיות טיילר דרדן ולהגיד שבעצם עבודה היא שעבוד, ואף אחד לא צריך את החרא שדוחפים לו בפרסומות, ושכולנו מכורים למשהו שאי אפשר להשיג. זה נכון. אבל בטווח הקצר יש אנשים שאין להם אוכל, או מקום לישון בו, או שהילדים שלהם נזנחים במעונות מטונפים כשהם הולכים לעבוד בשכר רעב (שלרוב גם מלווה ברעות אחרות – כאלה יש מלא בחברה הישראלית. יהודים עושקים זה את זה, ואת זריהם, ואת חבריהם).

אדישות היא המוות החדש.

צריך למצוא איזה הסדר לאנשים עם נכויות ופיגורים שונים. אני לא מדבר על אנשים מתפקדים, אלא על אלה שהם לא בדיוק עול, כי יש להם את היכולת להסתובב בעיר עם כסף, וגם לאו דווקא על אנשים עם פיגור אמיתי, אלא יותר על אנשים עם פיגור חברתי. כאלה שנכנסים לחנויות ועושים פרצופים ושואלים שאלות מפגרות וחייבים לגעת בכל הלחמים על המדף, ולהפיל בקבוקי זכוכית ולשבור אותם ואז לצעוק על הקופאית שזה לא בסדר שיש זכוכית על המדפים.
אני לא נגד אנשים עם תסמונת דאון חלילה, הם אנשים מקסימים. אני גם לא נגד אנשים שסובלים ממומים. אני מדבר על סתם אנשים שלא יודעים איך להתנהג. לאו דווקא כאלה שגרים בהוסטל למשל, אבל גם.
נגיד נכנסת אישה מבוגרת, ויש לכם בחנות מדף תקליטים, אפילו שזו מכולת, זה דווקא לא נדיר היום. והיא מתחילה לספר סיפור על זה שיש לנכדה שלה בריתה, ושצריך איזה דיסק שמח שמתאים באווירה לילדים, כדי לשים ברקע של הקלטת וידאו של הבריתה.
עכשיו מה, במכולת יש 30 דיסקים בלחץ, רובם לא מתאימים בכלל לבריתה או ילדים. אבל לא. היא מוציאה דיסק דיסק עוברת עליהם, רוצה לשמוע אותם ברקע, ומתעקשת לעמוד ליד המערכת, ולא לשמוע את השיר אלא להריץ אותו קדימה כל כמה שניות, בתקווה שתשמע משהו מוכר. עכשיו אמרתי לה, בשיא הצלילות והנימוס, גברת, קחי הכבש ה16, זה מתאים לילדים, זה נוסטלגי, ויש שם את גדולי היוצרים והמבצעים של ישראל.
היא אמרה שלא, שיש לה את זה בבית והיא לא אוהבת. כמובן שאחרי שעה ועשרים היא כן לקחה את זה. אבל קודם היא שמעה את כל הדיסקים בחנות. רובם לא קשורים לכלום, שירי חג, מועד, שכול, היפהופ, רוק ישראלי, והמון מוזיקה ים תיכונית.
היא גם ביקשה מקלוחות אחרים לזוז. התעקשה לשים את הדברים שלה מאחורי הקופה, ואמרה כל הזמן שהיא אישה זקנה ושהיא רוצה את הכיסא שלי, כי אני ממילא עומד כל הזמן כדי להוריד לה עוד דברים מהמדפים.
זה ולא הכל, חבר שלי שעושה את המשמרות ההפוכות משלי אמר שאתמול בלילה בא מישהו וביקש שהוא יעזור לו לשלוח למישהי סמס, שאמר משהו כמו "למה את לא רוצה לבוא לאילת אני אכניס לך את השלוש ס"מ שלי יהיה פנאן". כמובן שהיה מדובר במישהו מוגבל לחלוטין, בצורה קיצונית, אבל לטענת חבר שלי משעשעת, כי לא כל יום נוצרות סיטואציות כאלה.
כל זה ועוד לא ציינתי בכלל את האנשים שבאים לתוך המכולת כדי להרים מלא דברים, לאסוף ואז להגיד שאין להם כסף, ולנסות לשנורר ממני, או יותר גרוע להתקע בחנות לשעות כדי לעשות מגביות.

הנקודה שלי היא שרוב האנשים שבאים אלינו הם כמעט ולא משוגעים, הם סתם אנשים רגילים, ואנשים רגילים הם לרוב מפגרים או נכים חברתית או בעלי מוזרויות מפגרות.
אני בתור משרת הציבור אנור לסבול?

למה למשל שאני לא אהיה נכה ואקבל כסף מהמדינה? או למה אני לא מסוגל למצוא עבודה נורמלית כשיש פה אנשים סתומים לגמרי שיש להם כסף לקנות DVD ופורנו באלפי שקלים בכל פעם.

משהו לא הוגן, ואני חושב שזה נובע מזה שמערכת החינוך לא עוזרת לילדים עם בעיות התפתחות חברתיות או רגשיות, ודוחפת אנשים לתוך הפיגור הפנימי שלהם, כדי שבתור מבוגרים הם יהיו סתומים לחלוטין וחסרי יכולת להתנהג בנימוס בסיסי או היגיון.

לא פלא שהדור הצעיר היום בעיקר גונב ומעשן באנגים.

שלום. כאן טוניאל.
אני רוצה לדבר על אנשים זקנים.
נכון להיום, אנשים זקנים [כל מי שמעלה גיל 70] הם אלה שפחות או יותר בנו את המדינה הזאת, ראו אותה מתפתחת ומתרחבת. אבל עם השנים, הם גם פספסו מלא אירועים/דברים חשובים. כמו למשל: את התפתחות המוזיקה, את תופעת המחשב/אינטרנט, את המכשירים ניידים וכמובן- השפה המודרנית. אני כותבת מילים אלו מנקודת מבט של בחורה בת 20 שפוגשת עשרות זקנים במהלך העבודה שלה. ולא אני לא עובדת בביה"ח/בית אבות/בית מרקחת/קופת חולים….[רמז:חנות דיסקים]. לטעמי, כל אדם שחי 40 שנים אחורה, הוא בן אדם בעל מוגבלות כלשהי. הרי אנשים פסיכיים עם תעודות והכל, כאלה שנשלחים לבית משוגעים, הם אנשים שחיים בעולם משלהם, בתנאים שלהם, בזמן שלהם, הם רואים מה שהם רואים ושומעים מה שהם שומעים, בלי שום קשר למציאות. מכאן, אני נוטה לשייך אנשים זקנים, אמנם לא למחלקה הפסיכיאטרית, אבל למחלקה של אנשים עם מוגבלויות/נכות. אני מניחה שהסיבה היחידה שהמדינה לא מכירה בהם ככאלה, היא: א. נשיא המדינה שלנו בן 90- אם הוא יכול, אז כל אחד אחר יכול. ב. אין כסף. ולכן, שוב פעם נוצר פער בין השכבות החלשות לחזקות. אלה שחיים בהווה, ואלה שחיים בעתיד.
עכשיו אני לא רוצה להאשים אף אחד. יש סיבה לכל דבר, וכל דבר קורה מסיבה כלשהי. אבל מצד שני, להאשים את המדינה בכל דבר שקורה לנו פה כאוכלוסייה זה דבילי. הרי לא כל הזקנים שגרים בשוויץ יודעים להשתמש באינטרנט.
בעצם אני לא חושבת שזהו מכתב חברתי, אם כי זהו מכתב תלונה אנושי-אגואיסטי לחלוטין, שמבקש להבין למה אני צריכה לחלוק כבוד מיוחד לאנשים עם מוגבלות במודרניזציה [נקרא לזה ככה]? למה להם מותר לדבר אליי כפי שבא להם, להתנהג בצורה הכי מזעזעת ואנטי-חברתית בעולם, בעוד שאני צריכה לבלוע את החרא שלהם ולחייך? כל אדם יקבל את הכבוד שלו בתנאי שהוא ירוויח אותו. בטח ובטח מאנשים שחיים יותר מחמישה עשורים ולא יודעים להבדיל בין פרוג להבי מטאל.

הזיקנה הורגת תרנגולות!

האמת היא שאני נתקלת בסיטואציות כאלה גם לא בזמן העבודה. אבל בגלל שאני בן אדם כזה שלא אוהב לעורר מהומות, או משתעמם מהר. אני מעדיפה פשוט ללכת מאשר להתעמת.

אבל הנה סיטואציה אחרת, שכל בן אדם נתקל בה מתישהו בחיים, ובישראל [אני לא יודעת איך זה בשאר העולם] נוטים לעודד אותה- לקום באוטובוס בשביל אנשים מבוגרים. אבל אם נניח קורה שאתה עולה על אוטובוס לנסיעה של שלוש-ארבע שעות, ובאיזשהו שלב האוטובוס מתמלא, האם גם אז צריך לקום ולתת את הכסא שלך לאיש מבוגר? האם גם אז אנחנו צריכים לוותר על הכסא שלנו, ולעמוד כמה שצריך רק כדי שיהיה למישהו מבוגר כסא?

הרעיון עם התחנה המרכזית מצויין, ואם מישהו בעל כו יפעל לכיוון גם אפשר לממש את הרעיון.

אם כבר אז גם יש לי דבר טוב להגיד, רובי ריבלין יצא גבר ואמר שיהודים וערבים שניהם תושבים של מדינתישראל, וערבים זה לא איזה קבוצת מיעוט אם כי אנשים לגיטימיים וצריך לתת להם את הכבוד הראוי. אחלה בן אדם.